אנטי

​מכבי תל אביב

יש מחלוקת על שורשי היריבות בין מכבי חיפה למכבי תל אביב. חלק טוענים שהיא נוצרה בשנות ה-50 כשידם הייתה על העליונה, וחלק יגידו שזה בגלל ה-10:0 המפורסם בשנת 1988.

אבל האמת שבכלל לא משנה מי צודק. אנחנו שונאים את מכבי תל אביב בעיקר כי היא מייצגת את כל מה שרע בכדורגל ובספורט בכלל – כוחנות, יהירות, זחיחות, חוסר הגינות, רדיפה אחרי כסף ופריבילגיות מהממסד שהפכו אותה ל"קבוצה של המדינה".

רוח המועדון הנחות הזה יורדת מיד על כל שחקן שלובש את המדים הצהובים. אוהדים שהם אלופי העולם בנפיחות עצמית, שחושבים שהם הקהל בטוב בגלקסיה בזמן שהם לא מסוגלים למלא אצטדיון אפילו במשחק של ליגת האלופות.

כל ילד בחיפה גדל על העובדה שחובה לנצח את מכבי תל אביב. כל שחקן במועדון, מילדים ג' ועד הבוגרים, יודע שמשחק נגד מכבי תל אביב הוא לא עוד משחק. זו מלחמה של חסידי הכדורגל ההתקפי והיפה נגד המכונה הגרמנית המשומנת שרואה לנגד עיניה ניצחון בכל מחיר.

בזמן שהם ימשיכו לאונן על עצמם ולהגיע למשחקים רק כשהקבוצה מצליחה, אנחנו נמשיך למלא אצטדיונים ולהוכיח שאהבה אמיתית אינה תלויה בדבר. לא בשחקנים, לא בבעלים ובטח לא בתוצאות. כך היה תמיד וכך יישאר לעולם.

הפועל חיפה

זה לא שיש לנו באמת יריבה עירונית אבל אי אפשר לספר את הסיפור של מכבי חיפה מבלי לדבר על מי שחשבו במשך שנים שהם הקבוצה היחידה בעיר. קבוצה שנהנתה מתמיכה בלעדית של הממסד, שלשחקנים שלה סידרו עבודות בנמל ובהסתדרות ושהיתה לה זכות ראשונים על כל עולה חדש שהגיע לחיפה והצהיר שהוא שחקן כדורגל.

לתוך המציאות הזאת נולדה מכבי חיפה – חבורה של מורדים, אנטי ממסדיים שהחליטה לקרוא תיגר על הקומבינטורים באדום. במשחק הראשון באצטדיון קרית אליעזר, לעיני ראש העיר וכל בכירי ההסתדרות, הושפלה הפועל 4:1 בדרבי ותושבי העיר קיבלו טעימה ראשונה ממה שעתיד לבוא בשנים הבאות.

מי שגדל בחיפה והסביבה יודע שכל המהות של אוהדי הפועל חיפה היא לעצבן. חבורה של ממורמרים שחיים מדרבי לדרבי רק כדי לחטוף בראש פעם אחר פעם, וחוץ מלחבר שירים על מכבי חיפה אין להם דבר נוסף מעניין לעשות בחיים.  כמו נמלים קטנות שמטפסות לך על הרגל ואתה מעיף אותן עם היד רק כדי שינסו לטפס שוב. כמו החול שמתעקש להציק לך בין האצבעות של הרגליים כשאתה חוזר מהים.

זה ההבדל בין קבוצה שכל הקיום שלה התבסס רק על תמיכה עירונית וקומבינות לבין קבוצה עם בסיס אוהדים עצום שלעולם לא ייתן לקבוצה שלו לאבד את הערכים שלה. האחת הופכת להיסטוריה והשניה כותבת את ההיסטוריה. וזה, אם תרצו, כל ההבדל שבגללו אנחנו שונאים את הפועל חיפה.

הפועל תל אביב

השנאה להפועל תל אביב לא מתפרשת על פני יותר מידי שנים. בסך הכל מועדון קטן שעקץ לנו אליפות אחת בשנת 1986 בגלל טעות שיפוט והפך לגדול בעיקר בעיני עצמו ובעיני האוהדים הבכיינים שלו.

וזה לא רק הבכיינות. זה הליקוק הקבוע מהתקשורת, ההקלות בבית הדין, הצביעות המגעילה של האוהדים שמצד אחד מנסים להצטייר כשוחרי שלום ומצד שני פוסלים ומתנשאים על כל מי שלא חושב כמוהם.

"הקהל הנאמן בישראל" קראו להם פעם. כל מי שהולך לכדורגל שנה או שנתיים ידע תמיד שמדובר בבלוף אחד גדול. עוד קהל הצלחות טיפוסי שמדבר על קהילתיות ואחווה ונעלם אחרי שלושה הפסדים.

כשחושבים על זה, זה בדיוק הקהל שמתאים למועדון כמו הפועל תל אביב ולבעלים שלו לאורך השנים – מתבכיין כשאין לו על מה, לוזר, חושב שהכל מגיע לו ונעלם כשמתחיל להיות קשה.

אין ספק – הפועל תל אביב הרוויחה את השנאה שלנו ביושר.

בית"ר ירושלים

המועדון ששמו בית"ר (ביט"ר?) ירושלים, על כל השחקנים, ההנהלה והאוהדים שלו, מייצג את כל מה שרע במדינת ישראל – ה-"עאלק" קיפוח, עילגות, שנאת זרים, גזענות, אלימות כלפי חסרי ישע וחוסר כבוד. קהל שיוצא מהחורים שלו בשוק מחנה יהודה רק במשחקים גדולים ולא מצליח למכור יותר מ-2,000 מנויים בעונה.

ואנחנו לא מדברים רק על ארגון השוטרים לה פמיליה. זה התחיל עוד הרבה קודם – כשילדים בני 14 קיבלו מכות בטדי רק בגלל שלבשו חולצה בצבע הלא נכון, כשבסיום כל משחק נזרקו אבנים על האוטובוס של אוהדי היריבה וכמובן לוו בבריחה מיידית, כשהנהלת הקבוצה מסרבת במשך עשרות שנים להביא שחקן ערבי מפחד מטיפשות הקהל וכשהאוהדים מפסיקים להילחם על המועדון שלהם ומקימים מועדון חדש רק כדי שיוכלו להסתכל על עצמם במראה.

מועדון שלא יודע להפריד בין ספורט לפוליטיקה וחושב שתפקידו לייצג את העם היהודי במקום את העיר והקהילה שלו, לא ראוי בכלל לשחק בליגת העל. אנחנו שונאים את בית"ר ירושלים ומייחלים ליום שמישהו יהיה מספיק אמיץ כדי לפרק את המועדון הזה ולהחזיר אותו למקום אליו הוא שייך – פח הזבל של ההיסטוריה.