עמוס, אמנם עברו שנתיים מאז שעזבת אותנו, אך אני עדיין מתקשה להאמין שזה קרה. מתקשה להאמין בעיקר כי מאדם שמפיץ אהבה ונתינה לכל הסובבים אותו, חי חיים פשוטים ומוותר מעצמו למען האחר,או בקיצור אדם מלא חיים, אני פה מנסה להסביר לאוהדים שלא הכירו אותך מי היית. במשך 3 שנים של היכרות יצא לי להגיע איתך כמעט לכל מגרש בישראל, בכל נסיעה דאגת להביא את הדיסק המסורתי עם כל שיר שמכבי חיפה מוזכרת בו לאורך ההיסטוריה, את הבדיחות והסיפורים ממשחקים לפני עשור או יותר, אין ספק שכל נסיעה הייתה חוויה עוד לפני שריקת הפתיחה, אבל לסובבים אותך זה היה מובן מאליו, לא היה מי ששהה בחברתך ולא הרגיש אהוב ורצוי, וזה מבחינתי ערך שסימל אותך יותר מכל.
שבוע לפני שנפטרת נסעת איתנו לאילת, נסיעה עם הרבה זכרונות רעים לכל אוהד ירוק שהיה שם ובמיוחד לחברי הארגון שנעצרו שם, אבל מי אם לא אתה היה זה שמתוך כל הבלאגן, למרות המגבלה הפיזית והיותך כבר בן 35, לא היססת להיכנס לשם ולצלם את המתרחש, לתעד את מה שעושים לחברים שלך תוך כדי סיכון אישי ובידיעה שאתה מסכן את מצבך הבריאותי, ואולי זה נשמע קצת מובן מאליו בדיעבד, אבל העובדה שאתה היחידי שעשה את זה ובמעשייך חסכת לנו ימים ארוכים במעצר, מסבירה יותר מכל איזה אדם מיוחד היית, ואני רק מצטער שלא ניתנה לי האפשרות להחזיר לך מעט ממה שהענקת לי ולסובבים אותך.אני מתגעגע אליך חבר ומודה לך גם בשם הקבוצה שכל כך אהבת, כי זה מגיע לך יותר מכולם.
